אשמה, הצפה ושחרור

להפסיק להרגיש אשמה על רשימה לא גמורה

רשימה לא גמורה היא דבר רגיל: ברוב הרשימות יש יותר ממה שיום מכיל. האשמה באה מהתייחסות לכל שורה כאל הבטחה. הופכים אותה להחלטה. בסוף היום נותנים לכל דבר שנשאר יעד: מחר, יום ששמו נקבע, או שחרור. כותבים את הצעד הבא לכל מה שמעבירים, ורושמים מה כן הסתיים. בניסויים, תוכנית מפורטת למשימה לא גמורה סילקה את הנקירה המנטלית שהיא גרמה.

בקרוב ל-iPhone ול-iPad

נבדק לאחרונה ב-

בדף הזה

למה רשימה לא גמורה מרגישה כמו פסק דין

רוב רשימות המשימות נכתבות בידי אופטימיסט. כותבים את הרשימה ברגע שקט, כשהיום נראה ארוך וכל משימה נראית קטנה. ואז היום קורה: שיחה מתארכת, מישהו צריך אתכם, עבודה אחת לוקחת פי שלושה ממה שחשבתם. עד הערב חצי מהרשימה עדיין שם, והיא נקראת כמו תעודה.

אתם לא יוצאי דופן. “Most people I know have a to-do list so long that it’s not clear that there’s an end to it”, כתב הפסיכולוג Art Markman ב-Harvard Business Review ביולי 2018. משימות מסוימות, גם חשובות, נשארות לא גמורות זמן רב, ואשמה ובושה מתאספות סביבן. הטענה שלו היא ששני הרגשות האלה אינם אותו דבר, ורק אחד מהם הוא אי פעם שימושי.

אשמה ובושה עושות דברים שונים

אשמה עוסקת בפעולה: לא שלחתי את הטופס הזה. בושה עוסקת בכם: אני מישהו שלעולם לא מסיים דברים. בסיכום של Markman, בושה כמעט אף פעם אינה שימושית וסביר שהיא פוגעת בעבודה. אשמה יכולה לדחוף לסיים משהו, אבל רק כשאתם במצב לפעול לפיה.

זה נותן מבחן. ליד השולחן עם הטופס פתוח, דקירת אשמה אולי תגרום לו להישלח. ב-22:00 על הספה, אותה אשמה לא יכולה לעשות דבר מלבד להשאיר אתכם ערים. כפי שהטיפ של HBR המבוסס על המאמר אומר, העבודה תהיה שם מחר בין אם מרגישים אשמה לגביה ובין אם לא.

אשמה על אתמול גם נוטה להקשות על ההתחלה של היום. במחקר אחד על סטודנטים בשנה הראשונה, מי שסלחו לעצמם על דחיית הלימוד לפני הבחינות הראשונות דחו פחות לפני הסבב השני, וסליחה עצמית חזתה ציונים טובים יותר (הסיכום של האגודה הפסיכולוגית הבריטית). להיות טובים לעצמכם לגבי רשימה לא גמורה זה לא להתחמק. זה מה שמאפשר את ההתחלה הבאה.

מה באמת משקיט משימה לא גמורה

משימות לא גמורות אכן תופסות מקום בראש. ב-2011 הפסיכולוגים E. J. Masicampo ו-Roy Baumeister נתנו לאנשים מטרות והשאירו אותן לא גמורות. המטרות הפתוחות גרמו למחשבות חודרניות במהלך משימת קריאה שלא קשורה, ולביצועים גרועים יותר בחידת מילים. אחר כך הניחו לחלק מהאנשים לכתוב תוכנית מפורטת איך ומתי יסיימו. התוכנית סילקה את ההפרעה, אף שהמשימה עדיין לא הסתיימה. והאנשים שהראש שלהם השתתק היו אלה שמימשו אחר כך את התוכניות שלהם: התוכנית צריכה להיות כנה.

זה הממצא השימושי ביותר למי שיש לו רשימה ארוכה. אין צורך לסיים הכול כדי להפסיק לחשוב על זה. צריך להחליט, בכנות, מה קורה לזה הלאה. (הרעיון הישן שמאחורי זה, אפקט זייגרניק, פחות יציב ממה שהמוניטין שלו מרמז; אפשר לראות אפקט זייגרניק.)

דרך של חמש דקות לסיים את היום בלי אשמה

עושים את זה פעם אחת, בסוף יום העבודה או לפני שמניחים את הטלפון לערב:

  1. מסתכלים על מה שנשאר. לא על כל הרשימה: רק על מה שהתכוונתם לעשות היום.
  2. נותנים לכל פריט יעד. מחר, אם זה באמת מתאים לשם. יום ששמו נקבע, אם לא (“יום חמישי”, לא “אחר כך”). או משחררים, אם זה הפסיק לחשוב בשקט. הרבה דברים כאלה.
  3. כותבים את הצעד הבא לכל מה שמעבירים. “להתקשר למרפאה ב-9:00” ולא “לסדר תור”. זו התוכנית המפורטת שבמחקרים של Masicampo ו-Baumeister אפשרה לראש להניח את המשימה.
  4. נוקבים בשלושה דברים שכן סיימתם. הטיפ של HBR מציע רשימת בוצע לצד רשימת המשימות, כדי לראות את העבודה שעשיתם ולא רק את העבודה שלא.
  5. סוגרים את הרשימה. לא פותחים אותה שוב להצצה נוספת.

אין צורך באפליקציה בשביל זה. מחברת עובדת היטב. בתזכורות של Apple אפשר לשנות את מועד היעד של תזכורת למחר, לשבוע הבא או ליום שנבחר, ואפשר להחליק שמאלה ולהקיש על מחיקה כדי לשחרר אחת בלי לסמן אותה כהושלמה; “נמחקו לאחרונה” שומרת אותה 30 יום למקרה שתתחרטו. הגרסה הארוכה של השגרה הזו היא סגירת יום.

כותבים רשימה שיום יכול להכיל

הרבה מהאשמה על רשימות משימות נוצרת בבוקר, כשכותבים את הרשימה, ולא בערב, כשפוסקים עליה. אם מתכננים שנים עשר דברים ביום שבדרך כלל מכיל שישה, תכננתם לעצמכם אכזבה.

סופרים כמה דברים באמת מסיימים ביום רגיל ומתכננים בערך כך; כמה משימות באמת אפשר לעשות ביום מראה איך. שמים קודם כל דבר עם מועד אמיתי, ומחליטים מראש אילו שני פריטים יזוזו אם היום ישתבש. אז העברה שלהם אחר כך היא התוכנית שעובדת, לא אתם שנכשלים.

שחרור הוא החלטה, לא כישלון

חלק מהפריטים חיים ברשימה חודשים כי מחיקה שלהם מרגישה כמו הודאה בתבוסה. אבל משימה שאתם כבר לא מתכוונים לעשות היא לא משימה. היא תזכורת לכוונה ישנה, והיא עולה לכם דקירה קטנה בכל פעם שאתם רואים אותה. לשחרר אותה זו הנהלת חשבונות כנה. אם היא עדיין חשובה קצת, מעבירים אותה לרשימת מתישהו שמסתכלים בה פעם בחודש. איך משחררים משימה עובר על השאלות לשאול.

אם האשמה לא נעלמת, אם היא מתפשטת לרוב הימים או מונעת מכם לישון, ייתכן שהיא קשורה ליותר מרשימה. הדף שלנו על כשרשימת המשימות מעוררת חרדה מפנה לעזרה אמיתית.

איפה Dozen עוזר, ואיפה לא

Dozen בנוי סביב סיום כל יום בכוונה. “סגירת היום” עוברת על מה שנשאר ב“היום” ומאפשרת לשלוח כל דבר למחר, ליום שבוחרים, או לשחרר אותו. אפשר לקבוע שעה בהגדרות, ו-Dozen יזכיר לסגור את היום. לבוקר, כשרשימות מתמלאות יתר על המידה: פס ב“היום” מראה מה בוצע, מה מתוכנן וכמה מכיל היום הרגיל שלך, כך שאפשר לראות יום עמוס עוד לפני שנכנסים אליו. כשב“היום” יש יותר מהיום הרגיל שלך, “הקלה” מציעה להעביר את המעט שיכול לחכות, ושום דבר לא זז בלי האישור שלך.

איפה שהוא לא עוזר: Dozen עדיין לא יצא, וההרגל בדף הזה לא צריך יותר ממחברת או מתזכורות של Apple. ב-Dozen אין רשימות משותפות, ולכן הוא לא יעזור כשהמשימה הלא גמורה שייכת לצוות שלם. ושום אפליקציה לא יכולה להסיר אשמה במקומכם; ההחלטה לגבי כל פריט נשארת שלכם.

שאלות ותשובות

זה נורמלי שלעולם לא מסיימים את רשימת המשימות?

כן. רשימה שמחזיקה כל מה שאולי תעשו תהיה תמיד ארוכה מיום. מה שחשוב הוא שהרשימה של כל יום מסתיימת: הדברים שהתכוונתם לעשות היום או שבוצעו, או שהועברו ליום ששמו נקבע, או ששוחררו.

העברת משימה למחר היא סוג של כישלון?

לא, כל עוד זו החלטה. העברת משימה ליום ששמו נקבע עם צעד הבא ברור היא תכנון. הבעיה מתחילה כשאותה משימה גולשת קדימה כל יום בלי שמישהו מחליט משהו; אז הגיע הזמן לשאול אם היא עדיין חשובה.

מה זו רשימת בוצע?

פתק קצר של מה שסיימתם, שמוחזק ליד רשימת המשימות. Harvard Business Review מציעה אותה כדרך לראות את העבודה שעשיתם, ולא רק את מה שנשאר. שלוש שורות בסוף היום מספיקות.

מקורות

מה שהדף הזה אומר על Dozen נבדק מול האפליקציה ב-.

נבדק לאחרונה:

להורדת Dozen

ההורדה של Dozen היא בחינם. Dozen Pro, מינוי חודשי או שנתי, מוסיף את העוזר.

בקרוב ל-iPhone ול-iPad